מכון תורת אמ"ת

Institut Torat Emet

                                          תורת אמ"ת - אתר המכון :מחלקת סת"ם, חזנות והוצאה לאור 058-5500855 בראשות הרב זכרי'ה זרמתי שליט"א רב ומורה צדק בעה"ק ירושלים ת"ו            הפוך לעמוד הבית
אתר תורת אמ"ת בעברית  |  Le site Torat Emet en Français  |  
מארזים מיוחדים של כל הפרשיות, הפטרות ולימוד החזנות המערבית על דיסק או קי  |  סט ספרי הרב שלום משאש זצ"ל (10 כרכים!!)  |  כל כתבי הרב זכריה זרמתי שליט"א  |  רישום לקורס סופר סת"ם מזורז  |  סגולת מרן החיד"א "ויהי בנסוע הארון"  |  תשובות מערביות- שו"ת תורת אמ"ת (2 כרכים 850 עמ')  |  Entrez ici dans le site Torat Emet en français   |  ללמוד את קריאת התורה וללמד  |  


מנהגי מרוקו אצל מו"ר רבי שלום משאש זצ"ל
 סיכום מנהגי מרוקו עפ"י תורת מו"ר רבי שלום משאש זצ"ל
 רבי שלום משאש רב ופוסק


סיכום מנהגי מרוקו עפ"י תורת מו"ר רבי שלום משאש זצ"ל


מו"ר הרה"ג רבי שלום משאש זצ"ל ומנהגי מרוקו
 מפי הרב אליזער מלמד שליט"א

  הרב עצמו
ביום י' ניסן חל יום פטירתו של הגאון הרב שלום משאש, שהיה רבה של ירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, במשך כעשרים ושש שנה.

הרב שלום משאש נולד במרוקו בשנת תרס"ט. גם סבו היה רב ודיין בעיר מקנס, וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. ומצד אם אביו הוא מצאצאי הרב רפאל ברדוגו, שהיה מגדולי הרבנים בדורות האחרונים, וכל כך העריצוהו יהודי מרוקו עד שקראו לו 'המלאך רפאל'. הרב ברדוגו חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה. המפורסמים שבהם: שו"ת 'משפטים ישרים', ו'תורות אמת' על השולחן ערוך.

בתחילה עמד הרב שלום משאש בראש תלמוד תורה בעיר מקנס, לאחר מכן נתמנה לדיין בעיר קזבלנקה, ואח"כ כיהן שם כאב בית דין ורב ראשי למרוקו. בשנת תשל"ח, ביוזמת הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שהכיר בגדלותו התורנית, עלה הרב משאש ארצה ונתמנה לרבה של ירושלים.

הרב שלום משאש חיבר ספרי הלכה חשובים, והם: שו"ת 'תבואות שמ"ש' בארבעה חלקים, שו"ת 'שמ"ש ומגן' בארבעה חלקים, כשהחלק הרביעי עדיין בכתב יד, וספר 'בית שמ"ש' על הרמב"ם.

הרב יוסף משאש
בן דוד אביו של הרב שלום משאש היה הרב יוסף משאש, שלאחר שעלה ארצה כיהן כרבה של העיר חיפה. הרב יוסף משאש, שנפטר לפני כשלושים וחמש שנה, היה איש אשכולות. הוא חיבר ספרים חשובים, ביניהם שו"ת 'מים חיים' בשני חלקים, ו'אוצר המכתבים' בשלושה חלקים, ועוד ספרים רבים. גם כתב שירים והיה בקיא בחכמה הלשון.

בהיותו רב במרוקו הגיעו מאת הקנאים בירושלים דברי דיבה על מרן הרב קוק זצ"ל ועל עמדותיו. וכדרכם של גדולי החכמים, הרב יוסף משאש ברר את הדברים ביסודיות, ואף עיין בספר 'ארץ חפץ' ובו ליקוטים מדברי מרן הרב זצ"ל על ענייני הארץ והשעה והיחס לחלוצים, הגיע למסקנה כי הצדק עם מרן הרב קוק, ומחה נמרצות כנגד הפוגעים בכבוד מרן הרב קוק "הגאון המפורסם ראש כל בני הגולה מלך בירושלים..."

שיטתו בהלכה
הרב שלום משאש היה בקיא וחריף בכל חלקי התורה, ובכל השאלות החדשות היה פוסק על פי הנראה מעיונו, אולם במה שכבר נהגו אבותיו רבני מרוקו - לא שינה, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. ואף לאחר שעלה לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. ואמנם ככלל ידוע כי בני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, אך מכל מקום דעת הרב משאש שבכל אותם דברים שיש בהם מנהג מבורר שכך נהגו בני עדה מסוימת, גם אם אינו כדעת השולחן ערוך, אין להם לשנות ממנהג אבותיהם.

וכידוע דעת הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה, מעת עלייתם לארץ עליהם לקבל את פסקי השולחן ערוך, הואיל והוא מרא דאתרא של ארץ ישראל. ואף שהרב משאש היה אוהב ומעריץ את הרב עובדיה יוסף, מכל מקום לא הסכים לדעתו בזה, ונהג לחזק את מנהגי מרוקו. כך לדוגמא, חיזק את מנהג אמירת הפיוטים בימים טובים לפני אמירת 'נשמת' (ילקוט שמ"ש כ).

ואמנם יש דברים שנהגו להקל בהם במרוקו, ואף שמצא להם סמך - מכל מקום כיוון שלהלכה נכון יותר להחמיר, נהג להחמיר, כדוגמת הדלקת נורה חשמלית ביום טוב (שם קמה).

היחס למנהגי האר"י
ביחס למנהגי האר"י, שרבים מבני עדות המזרח קיבלום, דעתו היתה שהם מיוחדים לעוסקים בקבלת האר"י, אבל לכלל הציבור הלכה כשולחן ערוך, זולת המקומות שיש בהם מנהג אבות ברור.

על פי זה פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).

בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד).

ילקוט שמ"ש
ידע הרב משאש כי תשובותיו חתומות בפני מי שאינו לן בעומקה של הלכה, ולכן ביקש לכתוב ספר קיצור לפסקיו, כעין ספר 'ילקוט יוסף' המסכם את פסקי הרב עובדיה יוסף. אולם רוב טרדותיו בהתרת עגונות וממזרים, ועניינים שונים הנוגעים למעשה, מנעוהו מזה. ועל כן ביקש מהרב אריאל אדרי, רב ומורה צדק בהר חומה שבירושלים ור"מ בישיבת 'הר המור', שיערוך את תמצית הפסקים מספריו, (כולל חלק רביעי מספר תבואות שמש שעדיין בכתב יד) ויקראם 'ילקוט שמ"ש', וכך עשה. אלא שבשונה מספר ילקוט יוסף, ששם ההערות מרובות ורחבות, בילקוט שמ"ש הוסיף הרב אדרי הערות קצרות, ובהן תמצית נימוקי ההלכה בלבד.

בינתיים יצא לאור (בהוצאת ארז, קנ"א עמודים) סיכום הפסקים הנוגעים למה שנהגו רבני מרוקו וצפון אפריקה על חלק 'אורח חיים' בשולחן ערוך. בעתיד ייצאו בעז"ה הפסקים על שאר חלקי השולחן ערוך, ובהם גם הלכות שהתחדשו בחלק אורח חיים.

לחביבות דבריו, ולקראת יום השנה לפטירתו החל בשבוע הבא, אזכיר בקיצור מקצת מפסקיו המובאים בילקוט שמ"ש, ואציין בעיקר הלכות הנוגעות לכל עדות ישראל. ובמקום שמדובר במנהג מרוקו שאינו מקובל על שאר עדות ישראל, אציין במפורש שכך הוא מנהג מרוקו.

נטילת ידיים לאחר בית הכסא
היוצא מבית הכסא אינו צריך להקפיד ליטול ידיו מכלי, וכן אינו צריך להקפיד ליטול ידיו שלוש פעמים. ואמנם לפי הקבלה יש שמחמירים ליטול מתוך כלי שלוש פעמים, אבל להלכה אין צריך לעשות כן, אלא די שישפוך על ידיו מים מן הברז פעם אחת (ילקוט שמ"ש ד).

בעניין ציצית ותפילין
לאחר הברכה על הטלית, בעת העיטוף, יש לכסות את הראש, אבל לאחר מכן בשעת התפילה אין צריך לכסות את הראש בטלית. ואף הרב משאש עצמו נהג כך בעת היותו דיין, מפני שחשש ליוהרא, שכן הצדיקים בלבד נהגו לעטוף את ראשם בטלית כל התפילה. ורק בתקופה מאוחרת בחייו נהג לכסות את ראשו בטלית מתחילת התפילה ועד סופה. ולא היתה דעתו נוחה מהמנהג שהתפשט לאחרונה שרווקים מכסים את ראשם בטלית, אבל לגבי נשואים אמר שכבר התפשט המנהג שהם מכסים את הראש בתפילה ואין בזה יוהרא (ילקוט שמ"ש ה).

בזמן קריאת שמע יאחז וינשק את שתי הציציות שלפניו בלבד, ולא את שתי הציציות שלאחריו, כדברי השולחן ערוך (או"ח כד, ה), וכך היה המנהג במרוקו (ילקוט שמ"ש ח).

מנהג צפון אפריקה, שאת התפילין של ראש מניחים מעומד וחולצים מעומד. אך תפילין של יד אפשר להניחם ולחולצם בעמידה או בישיבה. וחכמים ואנשי מעשה מניחים וחולצים של יד מיושב, אך מנהג רוב העם אינו כן, ואין להוכיחם לשנות מנהגם (ילקוט שמ"ש י).

תפילין של ר"ת
גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של רש"י בלבד (ילקוט שמ"ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר"ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אח"כ לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר"ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.

מהלכות תפילה
מנהג מרוקו שבעת שמיעת קדיש וברכו אין הקהל צריך לעמוד (ילקוט שמ"ש כד-כו).
במקום שהקהל מדברים בעת חזרת הש"ץ, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ. ובפרט יש להקל בכך בתפילות מוסף ומנחה (ילקוט שמ"ש לט).

אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א צח, א). ויוצאי צפון אפריקה נוהגים שאחר שאדם עלה לתורה הוא מתנשק עם קרוביו וידידיו, ואין בזה שום פגיעה בכבוד שמים, שכן כל מה שמנשקים אותו הוא לכבוד התורה, שאחר שעלה לתורה ראוי לחבבו ולייקרו. ועוד שדווקא בנשיקת הקטנים יש חשש ולא בנשיקת גדולים.

לפי מנהג צפון-אפריקה אפשר להעלות קטן לאחד משבעת הקרואים לתורה בשבת, אך אין להעלותו בכלל שלושת העולים בימות החול, אלא אם כן הוא חתן בר מצווה שנהגו במרוקו להעלותו לתורה עוד לפני שמלאו לו 13 שנים (שם קי).

ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף
אדם ששתה יין וברך עליו בורא פרי הגפן, אם ישתה יין נוסף, שונה בטעמו, יברך עליו 'הטוב והמטיב' גם אם לא ישתה ממנו רביעית, וכן יברך על יין שלישי ורביעי וכו' (ילקוט שמש ע-עב).

הדלקת נרות שבת
נהגו הנשים במרוקו (ובעוד מקומות בארצות המזרח) להדליק תחילה את הנרות ואח"כ לברך. ואף שבשולחן ערוך נפסק שיברכו לפני ההדלקה, הורה הרב משאש שלא לשנות המנהג (שם צג).
כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, אם גם האורחת תרצה להדליק נרות בברכה, מותר לה אפילו אם היא מדליקתם ליד הנרות בעלת הבית. אבל יותר טוב שאם תרצה לברך - שתדליק את נרותיה בחדר שייחדו לאורחים (שם צד).

תפילת ליל שבת
כשיש התנגשות בין אמירת 'שיר השירים' לדרשה, מוטב לקיים את הדרשה (שם צה).
פיוט 'לכה דודי' אומרים בישיבה, ורק בעת אמירת 'בואי בשלום' וכו' כל הקהל עומדים על רגליהם (שם ק).

מהלכות שבת
בשעת הדחק ולצורך מצווה, כאשר הוא צורך גדול מאוד, כגון שנכבה האור בליל יום הכיפורים, אפשר לסמוך על דעת המקילים לומר לגוי להדליק את האור. אולם בשאר המצבים אין להתיר אלא 'שבות דשבות' לצורך מצווה (שם קה-קו).

התיר לקפל את הטלית בשבת כפי סדר קיפולה הראשון (שם קטז).
החמיר על פי דעת השולחן ערוך, שכל רחוב שרוחבו ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים מהתורה, והעירוב שעושים בערים על ידי צורת הפתח אינו מועיל. ועל כן אסור לטלטל לדעתו בכל המקומות שאינן מוקפים בגדר ממש (שם קכז).

הלל בראש חודש
מברכים על אמירת הלל בציבור בראש חודש, אבל יחיד שאומר הלל בראש חודש אינו מברך, שכך היא דעת כמה ראשונים. והרוצה לצאת בברכת החזן רשאי, והמברך לעצמו תבוא עליו ברכה (שם קכט-קל).

המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, גם אם עברו שלושה ימים בלבד ממולד הלבנה. אבל אם מברכים ביום חול יש להמתין עד שיעברו שבעה ימים (שם קלא).

פורים בירושלים
כידוע התעוררה שאלה לגבי אותן שכונות חדשות בירושלים שיש בינן לבין עיקר העיר הפסק של שטחים פתוחים בלא בתים, האם דינן כדין ירושלים ויעשו פורים ביום ט"ו, או שדינן כשאר הארץ ויעשו פורים בי"ד. ופסק הרב משאש בתור רבה של ירושלים, יחד עם עמיתו הרב קוליץ זצ"ל, שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מיסים וארנונות נחשבות כירושלים (שם קצג) גם לעניין פורים. ולדעתם הסכימו הרבנים הראשיים, מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א והראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א.

כללי הלכה
אין חוששים לדעת ר"ת לעניין זמן צאת הכוכבים, ואפילו במקום ספק ספיקא (ילקוט שמ"ש צ).
בשיעורי כזית וביצה וכיוצא בהם משערים לפי נפח ולא לפי משקל. והולכים לפי שיטת הגר"ח נאה (שם קלז-קלח).

הלל ביום העצמאות
לעניין הלל ביום העצמאות, דעתו היתה לברך על ההלל ביום העצמאות. ומן הסתם נסמך בזה גם על קרובו, הרב יוסף משאש, רבה של חיפה, שכתב ב'אוצר המכתבים' (ח"ג סימן אלף תשסט): "... עוד שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות. תשובה: אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו, אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור והודאה למלך הכבוד ברוך הוא ואוכלים ושותים ושמחים ואין לנו עסק עם אחרים".

אולם לאחר ששמע כי דעת הרב עובדיה יוסף שלא לברך, כתב שמי שנהג לברך יישאר במנהגו ומי שלא נהג לברך - לא יברך משום שספק ברכות להקל (שמ"ש ומגן ח"ג סג, סו).

שלמות הארץ
כשנשאל אם מותר לסגת מחלקים מארץ ישראל כדי להגיע להסכמים עם הערבים, השיב, כי אסור לתת לשלטון גויים אף שעל מאדמת ארץ ישראל.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

 

Up

רבי שלום משאש רב ופוסק

ראינו לנכון לפרסם בקטגוריה זו, מאמר נוסף אשר ראה לאור לאחרונה באתר ויקיפדיה על חייו ושיטת פסיקתו של מו"ר רבי שלום משאש זצ"ל, ניתן גם להתחבר לקישוריו השונים כאן, עיינו בשורות האחרונות של מאמר זה בכל הנוגע לתלמידיו המובהקים של הרב זצ"ל !!

הרב '''שלום משאש''', (2003 - 1908)
מחברם של ספרי הלכה ומחשבה. כיהן כרבה הראשי של העיר (קזבלנקה) במרוקו, וכן כרב הראשי של (ירושלים) במשך 25 שנה.
 
==תולדות חייו==
משאש נולד בשנת 1908 (כ"ב שבט תרס"ח) לאביו הרב (מימון משאש), בעיר (מקנס) ב(מרוקו), אחת ממרכזי התורה של מרוקו; ונקרא על שם סבו שלום. הרב משאש החל ללמוד תורה מגיל צעיר, כשרבו המובהק היה הרב (יצחק אסבאג). בצעירותו נחשב כתלמיד חרוץ, כשבהמשך נחשב לפוסק בגיל צעיר; כך חלק מספרו מזרח השמש נכתב בהיותו בגיל 17. מגיל צעיר החל בניהול בית הספר תלמוד תורה, שבעיר מקנס. הרב משאש חלה במחלת ה(טיפוס), ולאחר שנרפא מהמחלה, בשנת תש"ד, הקים את ישיבת כתר תורה במקנס. בגיל 39 (1947) קיבל רשות להיות (דיין) בקזבלנקה, לאחר שעמד בבחינה בהצלחה; 13 שנה אח"כ בגיל 52 (1960) נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין ב(קזבלנקה); בהמשך כיהן כרב ראשי של מרוקו. לאחר ניסיונות שונים להביאו ל(חיפה), כרב ראשי, עלה הרב משאש לארץ ישראל בשנת 1978, לכהן כרב ראשי של (ירושלים). ובתפקיד זה כיהן עד מותו, ב-י' בניסן תשס"ג (2003), בגיל 95.
 
==משפחתו==
הרב משאש היה מצאצאי הרב (רפאל ברדוגו), המכונה 'המלאך רפאל', מחבר "שו"ת משפטים ישרים". זיקתו אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו "שרביט הזהב". כמו כן היה הרב משאש נכדו של הרב שלום משאש, רב ודיין בעיר מקנס, מחבר "שו"ת דברי שלום"; ועל שמו נקרא משאש. אביו היה הרב מימון משאש מחבר ספר אוצרות שמים. בן דודו היה הרב (יוסף משאש), רבה הראשי של חיפה, מחבר "שו"ת מים חיים".
 
==פעילותו==
מודעותו ל(כתב יד|כתבי יד), וזיקתו ליהדות מרוקו, הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.
 
==דרכו בהלכה==
הרב משאש היה פוסק מקורי, אשר עסק רבות בשאלות מתחדשות התלויות במצבים משתנים וכן בהתפתחויות חדשות, כגון התייחסות לטכנולוגיה ו(חשמל). מתוקף תפקידו התעסק בנושאים שונים, וקבע חותם; כך לדוגמא פסיקתו שכל שכונות ירושלים, המשלמות ארנונה ומיסים לעייריה חוגגות את (פורים) ב-ט"ו (ילקוט שמ"ש סימן קצג).
 
===פסיקותיו===
בנושאים שונים הרב משאש פסק בייחודיות יחסית לפסיקה המקובלת; כשאף ייחודיות זו לעיתים נעוצה בנוהג המקובל במרוקו. בין פסיקותיו בהקשר זה ניתן לציין את דעתו שבמקרים מסוימים מותר לומר לגוי להדליק את האור ב(שבת), אף שלרוב יש רק לסמוך על 'שבות דשבות' (ילקוט שמ"ש סימן קה, קו). כמו כן לפי דבריו במקום שאין הקהל מקשיב לדברי השליח ציבור בעת חזרת הש"ץ, אלא הקהל מדבר, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ, ובעיקר ניתן להקל כך בתפילת מוסף ומנחה (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן ל"ז; ילקוט שמ"ש סימן לט) .
 
===יחסו למנהג===
הרב משאש הדגיש רבות את החשיבות להמשיך להחזיק במנהג, כך גם לאחר שעלה לירושלים המשיך לנהוג לפי מנהג מרוקו. לפי תפיסתו במקום שקיים מנהג ברור של עדה מסוימת, אף אם המנהג הנו נגד ה(שו"ע), יש ללכת אחרי המנהג (כגון דבריו בספרו ילקוט שמ"ש סימנים כ, צג); אף שבדברים מסוימים החמיר אף נגד המנהג, כגון העובדה שאסר להדליק נורה חשמלית ביום-טוב (ילקוט שמ"ש סימן קמה). בעניין זה היה הרב משאש בדעה חלוקה על הרב (עובדיה יוסף).
יחסו למנהג היה בעיקר לדבר נהוג –(מנהג אבות)-, ולא למנהג כתוב. כך ביחס למנהגי (האר"י), לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד).
==הגותו ודרכיו==
מקורביו זיהו את הרב משאש כבעל (חוש הומור), ונהגו לספר מבחר משנינותיו. בתפיסתו הכללית ניתן להצביע על תפיסה לאומית ולאומנית, במחשבתו. תפיסה זו מתבטאת בזיקתו ל(מדינת ישראל), ובדבריו ביחס לאומות אחרות; כך בין השאר התבטא שהפירמידות במצרים שייכות לעם ישראל, כתשלום על עבודתם במצרים, מה עוד שעקב העובדה שרעיון בנייתם היה של יהודי (יוסף הצדיק) המצרים צריכים לשלם תמלוגים מתיירות. הרב משאש הדגיש רבות את הפנייה לציבור, ואת היחס החינוכי שיש לנקוט כלפי הציבור. כך בין השאר הוא קובע שבמידה ויש התנגשות בערב שבת, בין אמירת 'שיר השירים' לדרשה, מוטב לקיים את הדרשה (ילקוט שמ"ש סימן צה).
 
==ספריו==
*'''מזרח שמ"ש''' - הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25. (תרצ"ג – 1933).
* '''תבואות שמ"ש''' - ארבעה חלקים, על דיני השו"ע.
* '''שו"ת שמ"ש ומגן''' - (שו"ת) בשלושה חלקים. החלק הרביעי של השו"ת קיים בכת"י, אצל הרב אריאל אדרי, ועדיין לא יצא לאור.
* '''בית שמ"ש''' - על ה(יד החזקה) לרמב"ם
*'''ילקוט שמ"ש''' - קיצור לפסיקותיו על חלק או"ח, נערך ע"י הרב אריאל אדרי (הוצאת ארז, חברון).
* '''וחם השמ"ש''' - דרשות על התורה.
 
בנוסף עסק משאש בהוצאה לאור של ספרים רבים, דרך חברת דובב שפתי ישנים (כ-12 ספרים), וכן הוציא כ-4 כתבי יד של הרב יעקב בירדוגו והרב רפאל בירדוגו.
 
==מתלמידיו==
בין תלמידיו ניתן למנות את הרב זכריה זרמתי, רב מירושלים, מייסד מכון תורת אמ"ת.
 
 

 


Up



 
PlayStop

 

[חזור למעלה]

לשמור את המנהגים, לעשות למען תורת אמ"ת באמ"ת !!

אתר תורת אמ"ת בראשות הרב זכריה זרמתי שליט"א

לייבסיטי - בניית אתרים